ת"א 39909-03-10 עמותת א.ל.ע.ד - אל עיר דוד נ' ש.ע.ל. שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים

(פסק-דין, שלום ירושלים, השופט עודד שחם, 2.4.2012): תביעת לשון הרע. ברקע התביעה עומדים מספר פרסומים ביחס לאירוע בו נפער בור בכביש הראשי בסילוואן שבמזרח ירושלים. בפרסומים, ששלושה מהם נעשו באתר האינטרנט של הנתבעת, רמזה הנתבעת על קשר בין הנזק לציר התנועה לבין חפירות ארכיאולוגיות שמבצעת התובעת. נפסק - ביחס לפרסום הראשון, שמקורו בתחנת הרדיו גל"צ, לא הוכח כי הנתבעת אחראית לפרסום ולא ניתן לייחס לה כי האשימה את התובעת באחריות לבור. הפרסומים האחרים נעשו באתר האינטרנט של הנתבעת, בעברית ובאנגלית. יש בפרסומים משום לשון הרע על התובעת. הרושם הכללי שנוצר אצל הקורא הסביר הוא כי קיים לכל הפחות חשד נסיבתי כי פעולות באחריות התובעת גרמו לבור שנפער. על-מנת לזהות את ההגנות הרלוונטיות, יש למיין את הפרסומים ולבדוק אם מדובר בפרסומים של עובדה או הבעת דעה. הטענות בפרסומים באתר הנתבעת אינן חורגות מגדר הבעת דעה. אין בפרסומים אלה טענה עובדתית ברורה, להבדיל מהעלאת אפשרות בדבר הקשר בין התובעת והבור שנפער. יש לצרף למסקנה זו שיקולי מדיניות שעניינם חירות הביטוי בנושאים ציבוריים. נוסח הפרסומים והתשתית הנסיבתית שעמדה בפני הנתבעת מצביעים על תום ליבה של הנתבעת בעשיית הפרסומים. בנוסף, פרסמה הנתבעת את תגובת התובעת לדברים ואף ערכה שינויים שנתבקשו על-ידי התובעת לדברים. יש להביא בחשבון שאין מדובר בפרסום בכלי תקשורת המוני, כי אם באתר בעל עמדה מוגדרת מראש, הפונה מלכתחילה לקהל מסויים. אין פוטנציאל ממשי לפגיעה בתובעת. הפרסומים נעשו באתר הנתבעת, המזוהה עם עמדות המנוגדות לעמדות התובעת. אין מדובר בפרסומים המתיימרים להיות אובייקטיבים. הגולש הסביר המגיע לאתר, ער לכך ומלכתחילה נטייתו היא לעמדות המבוטאות באתר. התביעה נדחתה.

עת"מ 45606-10-10 איגוד האינטרנט הישראלי נ' שחר איילון ניצב מפקד מחוז תל אביב

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופטת מיכל רובינשטיין): ביהמ"ש קיבל את עתירת איגוד האינטרנט הישראלי וקבע כי למפקד משטרת מחוז ת"א לא היתה סמכות להוציא צווים שהורו לספקי האינטרנט לחסום גישה לאתרי הימורים ודינם של צווים אלה להתבטל. הצווים פוגעים בזכות החוקתית לגישה למידע, שהיא חלק מחופש הביטוי. המחוקק לא הקנה למפקד המחוז סמכות צנזוריאלית להורות על חסימת גישה לאתרים. אין להשתמש בפרשנות לוליינית על מנת ליתן למשטרה סמכויות מכללא לפגוע בזכויות האזרח, ללא שהיא תחומה על ידיה מחוקק, ואף בלא שקיימת ביקורת שיפוטית ראויה עליה. בלקיחת סמכות כזו חרגה המשטרה מכללי מינהל תקין. נפסק -

• מקור עוצמתה העיקרי של הרשת טמון בזרימת המידע החופשית בה ומנגישותה לאנשים מכל קצוות תבל. זכות הגישה למידע היא זכות חוקתית המהווה נגזרת מזכותו של אדם לחופש הביטוי. חופש הביטוי, אם אין יודעים על מה לדבר, עשוי להתגלות כזכות עקרה. אם אין מידע, אין דעה. האינטרנט מהווה עבור הציבור הרחב כלי מצוין למימוש זכות הגישה למידע. נכון יהיה לתאר אותו כאמצעי דמוקרטי המקדם את עקרון השיוויון והמציב מחסום בפני פגיעה בחופש הביטוי.
• במקביל להשפעותיו החיוביות, האינטרנט מנוצל לרעה גם להגשמת מטרות שליליות ואנטי-סוציאליות. עם זה, הגבלות על גלישה חופשית ברשת הננקטות באופן ריכוזי על ידי הרשות המבצעת, פוגעות בזכות הגישה למידע. גם אם המידע המופיע באתר הוא בעל ערך שלילי בלבד, כמו למשל באתר המסית לגזענות או מעודד שימוש בסמים – עדין מדובר במידע. ברור כי בראיית המחוקק, הימורים שאינם מוסדרים על ידי המדינה הינם בעלי ערך חברתית שלילי. אולם אין בכך כדי לקבוע אד הוק כי המידע המופיע באתרי הימורים אינו חוסה תחת הגנת חופש הביטוי. באתרים הללו ישנם טקסטים, תמונות ואמצעים אודיו-ויזואלים כפי שיש בכל אתר אחר.
• משכך, טענת המדינה כי בעתירה לא מתקיים "שיח" של זכויות – שגויה. המדינה טועה בכך שאינה עושה את ההפרדה בין מניעת ההגעה לתוכן, לבין פעולה המונעת או מקשה על ביצוע הימורים. לדוגמה, הוראה לחברות האשראי או למוסדות פיננסים אחרים שלא לכבד חיובים הנובעים מאתרי הימורים היא פעולה המונעת את ביצוע ההימור.
• במניעת הגישה לאתרי הימורים פגעו המשיבים בחופש הביטוי של הגולשים – שמעוניינים להיכנס לאתרים ולעיין במידע – ושל בעלי האתרים שהעלו את התוכן. התוכן המופיע באתרי הימורים בלתי חוקיים – למשל הסברים על המשחקים, רשימות שונות, תמונות ואמצעים אודיו-ויזואלים אחרים – הוא ככלל בעל ערך חברתי נמוך. מדובר בביטויים מסחריים גרידא המעודדים ביצוע של פעילות המרוסנת בדין הפלילי. ייתכן שהגבלת גישה לביטויים אלו תהיה מוצדקת ולתכלית ראויה. עם זה, הצרה של חופש ביטוי חייבת לעמוד במבחנים החוקתיים – ובראש ובראשונה להיות על פי הסמכה שבחוק.
• המשטרה טענה כי סמכותה להורות על חסימת הגישה לאתרי הימורים נובעת מסעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע כי מפקד מחוז רשאי להורות על סגירתו של מקום משחקים אסורים או מקום לעריכת הגרלות או הימורים. פרשנות תכליתית, אובייקטיבית וסוביקטיבית מוליכה למסקנה כי סעיף 229 אינו מעניק למפקד המחוז את הסמכות להורות לספקיות לחסום גישה לאתרי הימורים.
• החוק, בדברו על מקום, מתייחס למקרקעין וכי בנוסף לכך ההתייחסות לאתר אינטרנט כמקום איננה מתיישבת עם אופן פעולתו. המחוקק לא הקנה למפקד המשטרה סמכות לחסום גישה לאתרי אינטרנט באמצעות ספקי הגישה או לחסום גישה למקומות הימורים בכלל (בהבדל מסגירתם). בלקיחת סמכות כזו חרגה המשטרה מכללי מינהל תקין.
• ההשלכות של חסימת גישה לאתר אינטרנט שונה לחלוטין מסגירה של מקום פיסי. בין השאר מפני שחסימת גישה היא בעלת פוטנציאל לפגיעה בחופש הביטוי, ואילו סגירת מקום אמנם פוגעת בחופש העיסוק אולם ברור כי אין זו זכות מוגנת לעסוק במשלח יד בלתי חוקי. זאת ועוד, היות שחסימת הגישה מתבצעת באמצעות צד שלישי (ספקי גישה לאינטרנט) - ככל שטכנולוגיית החסימה אפקטיבית יותר, כך היא כרוכה בהוצאה כבדה יותר שייתכן ותגולגל על חשבון כלל הצרכנים.
• לאור כל זאת, פרשנות תכליתית מחייבת את המסקנה כי המחוקק לא התכוון להעניק למפקד המחוז סמכות "צנזוריאלית" וזאת על בסיס סמכות צרה ומתוחמת שניתנה לו להורות על סגירה של מקומות פיסיים. סמכות למנוע גישה לתוכן באינטרנט היא מרחיקת לכת – וטרם הפעלתה נדרשת שקילתם של פרמטרים שונים, שאינם רלוונטיים כלל בעת סגירה של מקום פיסי.
• מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להמתין להסדרה מפורשת בחקיקה הראשית בסוגיות העוסקות בהצרתו של חופש הביטוי באינטרנט. קיים צורך בדיון ציבורי מעמיק שבמהלכו יישקלו האינטרסים השונים ולבסוף יוחלף על המדיניות והכלים ליישומה. מתבקש בין היתר כי בחקיקה הראשית יפורטו בבירור המקרים והנסיבות להפעלת הסמכות, נגד אילו סוגי אתרים, מי הגורם המוסמך להוצאת הצו, ומהו ההליך המינהלי ו/או המשפטי הנדרש טרם הוצאתו. ראוי כי החקיקה תכלול את האיזונים הנדרשים על מנת להבטיח כי לא תיגרם פגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי. זו הדרך הראויה שיש לילך בה ואין להשתמש בפרשנות לוליינית על מנת ליתן למשטרה סמכויות מכללא לפגוע בזכויות האזרח, ללא שהיא תחומה על ידיה מחוקק, ואף בלא שקיימת ביקורת שיפוטית ראויה עליה.
• חסימת גישה לאתרי הימורים היא בעלת השלכות משמעותיות - הן בהיבט של הפגיעה בחופש הביטוי, הן בהיבט פוטנציאל הפגיעה בצדדים שלישיים (ספקיות הגישה) והן בשל הפגיעה בעיקרון הגלובאליות של השימוש ברשת – על רקע אמנות בינלאומיות. נדרשת הסדרה שתבטיח כי הצווים יוצאו בהליך מבוקר ומפוקח. ייתכן למשל שיש מקום לקבוע כי בית המשפט יהיה הגורם המוסמך להוצאת הצו, בהתאם לבקשה שתפנה הרשות. העובדה כי הפיתוח הטכנולוגי הקדים את המחוקק אינה מצדיקה כי המשטרה תיטול לעצמה סמכות שלא כדין ותחליט על פי שיקול דעתה להורות על חסימת גישה לאתרים כאלה או אחרים.
• המחוקק דן לגופו של עניין בהצעה ליתן למפקד המחוז של המשטרה את הסמכות האמורה אך הועלו כנגד הרעיון השגות משמעותיות. העובדה כי המחוקק דן בהצעת החוק לגופה והחליט לא לאמצה, מלמדת כי כוונתו הסובייקטיבית היתה שלא להחיל את עקרונותיה בפועל.
• העותרת הציבורית (איגוד האינטרנט) אינה מייצגת את האינטרסים של בעלי האתרים או את האינטרס של ספקי הגישה שהם אינטרסים מסחריים בעיקרם. זכות העמידה הקנויה לה היא כמי שמייצגת את עניינו של הגולש הישראלי כבעל ענין ישיר בצווים לאור הפגיעה לכאורה בזכות הגישה למידע הנתונה לו. בנוסף, מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית כללית הנוגע לאכיפה של ערכים חוקתיים ושמירה על שלטון החוק. משכך נדחתה טענת המדינה כי אין לאיגוד זכות עמידה בעתירה.

רע"א 530/12 שמחה יעקובוביץ ואח' נ' יוסף (ג'ו) אדוארד זיאס

(פסק-דין, ביהמ"ש העליון, השופטת מרים נאור): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי מרכז [ת"א 22138-10-11], שהורה על העברת התובענה לביהמ"ש המחוזי בירושלים מחמת העדר סמכות מקומית. עניין התביעה בטענת המבקשים כי המשיב פרסם פרסומים שקריים אודותם, מתוך כוונה להוציא דיבתם, לרבות באמצעות אתרים שונים באינטרנט וכן במכתבים. המשיב טען כי הסמכות מסורה לביהמ"ש בירושלים, הואיל ושם מקום מגוריו. המבקשים טענו כי מקום המעשה שבשלו תובעים הוא בכל מקום, משום שתפוצת האינטרנט מגיעה לכל רחבי הארץ ולכל משתמש באתרים בהם בוצע הפרסום. נפסק - דין הערעור להתקבל. במוקד הדיון עומדת חלופת הסמכות המקומית הקבועה בתקנה 3(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי: "מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים". במקרה דנן, אין מקום מסוים אחד למעשה בגינו תובעים. המעשה, פרסום לשון הרע, התבצע באינטרנט, אליו קיימת גישה מכל מקום ולפיכך מקום המעשה, לשיטת המבקשים, הוא כל מקום. מקובלת עמדת המבקשים. המעשה נשוא התביעה הוא הפצת מאמרים באינטרנט המהווים, לפי הטענה, לשון הרע. אין לקבל את עמדת המשיב לפיה יש לבחון למי יועד הפרסום הפוגעני. בתביעת לשון הרע, אין ולא חייב להיות יעד ספציפי לפרסום. משפורסמו הדברים באינטרנט, הם חשופים לעיני כל. משכך, המעשה בבסיס התביעה בוצע בכל מקום והמבקשים היו רשאים להגיש את תביעתם לכל מחוז שיפוט בארץ.

ת"א 2713-07 אריה שקד נ' עגל הזהב עיתונות בע"מ ואח'

(פסק-דין, שלום ירושלים, השופטת שירלי רנר): התובע הוא עיתונאי ברשות השידור. הנתבעת היא מפעילת אתר החדשות "מחלקה ראשונה" והנתבע הוא המו"ל והעורך של האתר. עניין התביעה במאמר פרי עטו של הכותב בועז מוסקוביץ ז"ל, שהתפרסם באתר, שלטענת התובע מהווה לשון הרע כלפיו. התביעה נגד הכותב נמחקה לאחר פטירתו. הנתבעים טענו כי הכותב אינו עיתונאי בשירות הנתבעים, אלא בלוגר הנושא באחריות לתכניו. נפסק -

• הגדרת המונח "פרסום" בחוק איסור לשון הרע חלה גם על פרסומים באינטרנט. המאמר אינו מעורר קושי פרשני מיוחד. האמירה כי התובע דיווח באופן כוזב על שעות עבודה אותן לא ביצע וקיבל שכר בגינן, מהווה לשון הרע כמשמעו בחוק. אין לקבל את טענת הנתבעים כי עומדת להם ההגנה של אמת בפרסום. מהעובדות שהוכחו עולה כי אין כל ראיה לכך שהתובע לא ביצע את שעות העבודה עליהן דיווח.
• האם ניתן להטיל אחריות על אתר אינטרנט ועורכיו בשל פרסום לשון הרע על-ידי בלוגר? השאלה האם ניתן לראות באתר אינטרנט כ"אמצעי תקשורת" לפי סעיף 11 לחוק קיבלה עד כה תשובות שונות בפסיקה. לקביעה בעניין זה עשויה להיות השלכה במישור הפלילי מכוח החוק וכן השלכה על זרימת המידע החופשי באינטרנט, כמו גם על היותו כלי תקשורת ובמה חופשית להבעת דעות הנגישה לכלל הציבור.
• הוצאת אתרי אינטרנט מגדר תחולתו של סעיף 11 נותנת עדיפות לעיתונות הוירטואלית, מעודדת את המעבר אליה בלבד, ומאפשרת פרסום לשון הרע גם מקום בו קיימת בקרת עריכה וסינון והתיימרות לאמינות המידע. אין לשלול עקרונית את תחולת סעיף 11 על "עיתונות מקוונת" במקרה המתאים.
• אין מחלוקת כי האתר הינו אתר חדשות ואקטואליה מוכר היטב בקרב משתמשי האינטרנט. לאתר חברי מערכת ועורך. עם זאת, הפרסום נשוא התביעה נעשה על-ידי בלוגר. גם בהנחה כי חלקים מהאתר הם בבחינת "עיתון" במשמעות סעיף 11 לחוק, לא הובאו במסגרת ההליך כל נתונים לגבי תהליך קליטה וסינון של בלוגים במסגרת האתר. האם יש לראותם כחלק מהעיתון אם לאו.
• כשמדובר באתר אינטרנט, להבדיל מעיתון מודפס, אין הוא בהכרח עשוי מקשה אחת. עשויים להיות חלקים שהינם בגדר "עיתון" במשמעות סעיף 11, וחלקים שאינם כאלו ויש לראותם כבמה חופשית להבעת דעות - "כיכר העיר הוירטואלית". במקרה דנן לא ניתן לקבוע האם הבלוג במסגרתו נעשה הפרסום נשוא התביעה היה חלק מעיתון אם לאו. התביעה נדחתה.

ק"פ 1620-02-10 עופר מנירב, רו"ח נ' צפריר הולצבלט, רו"ח

(החלטה, שלום ת"א, השופט שמאי בקר): הקובל התמודד בבחירות שנערכו בשנת 2009 לנשיאות לשכת רוה"ח. כתבה שהתפרסמה ב"גלובס" הציתה מלחמת תגוביות (טוקבקים) בין מחנות המתמודדים. הקובל, שנפגע מחלק מהתגוביות שנכתבו אודותיו פנה לבתי משפט אזרחיים, שם ביקש וקיבל צווים להרמת מסך האנונימיות מעל משתמש שכינה עצמו "דורון". התברר כי המפרסם האלמוני הוא הנאשם בהליך זה, הנמנה על המחנה היריב לקובל. הקובל הגיש נגד הנאשם קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע. הנאשם הגיש בקשה לגילוי חומר חקירה לפי ס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי, כאשר הצדדים חלוקים אם ניתן להגיש בקשה כאמור במסגרת קובלנה פלילית. נפסק - אם לנאשם רגיל, שהמדינה החליטה להעמידו לדין, יש זכות לעיין בחומר החקירה, קל וחומר שלנאשם שאדם פרטי, בשר ודם, בעל גחמות ומאווים כמוסים (לצד אינטרסים לגיטימיים), החליט להעמידו לדין פלילי, קיימת אותה הזכות. במקום בו קיימת זכות מהותית, ברי כי קיימת הזכות לתבוע את מימושה, על דרך הגשת בקשה לפי ס' 74 לחסד"פ.

הגנה מן הצדק מחמת אכיפה בררנית במסגרת קובלנה פלילית? הנאשם מבקש לקבל לידיו חומר ביחס לתגוביות אחרות לכתבה, וביחס לזהות כותביהן, על-מנת לבסס טענת אכיפה בררנית כלפיו. היכול מי שנחשפה זהותו וערוות תגוביתו לבקש ביטול כתב האישום מפאת שגם מגיבים אחרים הוציאו לכאורה לשון הרע על הקובל, ולא הועמדו לדין? התשובה שלילית. יכול גם יכול מי שסבור כי הוצא נגדו לשון הרע לברור את המוץ מן התבן, ולומר - כי תגובה פלונית פגעה בציפור נפשו ובשמו הטוב, אך תגובה אלמונית - לאו. אף יכול הקובל לבחור אילו מן התגוביות היא ה"משובחת" ביותר, זו המשמיצה אותו ביותר, ולבחור להעמיד לדין אותה ואת כותבה. אין זה ריאלי לדרוש מפלוני להסביר אילו תגוביות כן פגעו בו ואילו לא. אין להטיל על אדם פרטי לתבוע בפלילי את כל משמיציו, רק על-מנת שלא ירד לטמיון נסיונו לבוא חשבון ולטהר את שמו מול משמיץ פלוני.

ת"ק 10799-12-10 לימור גאון נ' חיוך ראשון נוה דקלים בע"מ ואח'

(פסק-דין, תביעות קטנות ראשון לציון, השופט אורן שוורץ): תביעה ותביעה שכנגד שעניינן בסכסוך בין מטופלת (התובעת) לבין רופא שיניים (הנתבע). התביעה העיקרית נסובה סביב דרישת המטופלת לקבל החזר כספי ממרפאת השיניים בשל סדים להלבנת שיניים, שהינם פגומים לטענתה. בתביעה שכנגד עתר הנתבע לפיצוי בשל פרסומים שהמטופלת פרסמה לכאורה ברשת האינטרנט נגדו, המהווים לשון הרע לטענתו. התובעת הכחישה שביצעה את הפרסומים באינטרנט, למעט אחד מהם, שכלל דברי אמת והוא בגדר חוות דעת על דרך הטיפול במרפאה. הנתבע טען כי מקור כל הפרסומים מאותה כתובת IP. נפסק - ביחס לתביעה העיקרית: זכאית התובעת להשבת הסכומים ששילמה למרפאה עבור הסדים, בסך 1,250 ש"ח. ביחס לתביעה שכנגד: יש לקבל את טענת הנתבע לפיה כל הפרסומים נכתבו על-ידי התובעת. ראשית, הוכח שכל הפרסומים נערכו מאותה כתובת IP. שנית, כל הפרסומים נערכו בסמיכות זמנים להתרחשות בעניין סדי ההלבנה. שלישית, תוכן הפרסומים יוצר זיקה ישירה בין התובעת לבין הפרסומים, שכן הם הולמים את הסכסוך בין הצדדים. ההכרה ברשת האינטרנט כאמצעי דמוקרטי וצרכני להבעת דעות וביקורת מחייבת גישה מרוככת לפרסומים מהסוג דנן. יש להביא בחשבון את עוגמת הנפש שנגרמה לנתבע ואת הפגיעה במרפאה. יחד עם זאת, קיים אינטרס ציבורי בשמירה על עקרונות חופש הביטוי וחופש הדעה ברשת. קיימת חשיבות עליונה לשמר את הביזוריות ברשת ולהימנע ככל האפשר מיצירת אפקט מצנן, בפרט מקום בו מדובר בביקורת צרכנית. במקרה דנן, מרבית הפרסומים נחזים כהבעת דעה גרידא. אלא שבחלק מהפרסומים חרגה התובעת מהבעת דעה המבוססת על עובדות נכונות. רכיבים אלו אינם חוסים תחת הגנת הבעת דעה. על התובעת לפצות את הנתבעים בסך של 1,250 ש"ח.

ת"א 7195-07-08 עודד דוניץ נ' שמואל גלבהרט

(פסק-דין, שלום חיפה, השופטת ישראלה קראי-גירון): תביעת לשון הרע. התובע, איש ציבור, שימש כחבר מועצת העיר חיפה. הנתבע, אף הוא איש ציבור, החזיק בתיק מנהל הנדסה ונציג העיר חיפה במוסדות התכנון. עניין התביעה בהודעת דוא"ל ששלח הנתבע לשני נמענים, שעניינה בפעילותו של התובע. נפסק - דין התביעה להידחות. הפרסום נשוא התביעה הינו לשון הרע, אולם בהתחשב בטיב הפרסום ובנמעניו ובעובדה שמדובר בפרסום המתייחס לאנשי ציבור נבחרים ולפועלם הציבורי, עומדות לנתבע הגנות סעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע.

תמ"ש 15971-12-09 ר'ג' נ' א'י'

(פסק-דין, משפחה ת"א, השופטת ד"ר ורדה בן שחר): מסכת תביעות בין בני זוג גרושים. בין היתר, טענה התובעת כי הנתבע שלח אליה מסרונים ודוא"ל, שהכילו תכנים אלימים רוויים בהכפשות והשמצות. התובעת טענה כי מסרים אלו ששלח לה התובע מהווים עוולה של הפרת חובה חקוקה (ס' 63 לפקודת הנזיקין), כשהחובה נובעת מהחוק למניעת הטרדה מאיימת ומהחוק למניעת אלימות במשפחה. הנתבע הכחיש את הפרשנות שמנסה התובעת ליצוק למסרונים. נפסק - המסרים המועברים על-ידי הנתבע הם פוגעים ומטרידים ויש לנקוט בפעולה שתפסיק אותם, אך אין הם מהווים עילה לתביעה על פי עוולת "הפרת חובה חקוקה". התובעת לא הוכיחה נזק שנגרם לה מהתנהגותו של הנתבע, אלא שמסריו של הנתבע גורמים לטענתה להטרדתה, מבישים, אלימים והם פוגעים בה. מאחר ואין מדובר בנזק פיזי, הרי זה מסוג הנזקים שיש להכלילם לכאורה במסגרת "נזקים נפשיים". ניתן לכאורה להגדיר את המסרונים כפגיעה ברווחתה של התובעת, אך את עובדות המקרה וטענותיה לגבי התנהגות הנתבע לא ניתן לייחס לאותו סוג של פגיעה ברווחה שאליה כיוונה הפסיקה ביחס לנזק הנדרש להוכחת קיומה של עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות, כ"עוולת מסגרת" אינה מהווה מסגרת נורמטיבית מתאימה לטיפול בסוג של מערכות יחסים בין זוגות מתגרשים.

ת"א 17308-12-09 קורל-תל בע"מ נ' גיא כהן

(פסק-דין, שלום פ"ת, השופטת אשרית רוטקופף): תביעת לשון הרע שעניינה פרסומים שביצע הנתבע ב-3 אתרי אינטרנט, העוסקים באתר Yad2 שבבעלות התובעת. הנתבע הוא מנהל ובעל חברת לוחות מקוונים בע"מ, מפעילת האתר "זה וזה", המבוסס על העתקת מודעות מ- Yad2 ואתרי לוחות אחרים. התובעת שלחה מכתב התראה ל"לוחות מקוונים", בדרישה כי תחדל מהעתקת מודעות. "לוחות מקוונים" הגישה תביעה למתן סעד הצהרתי, המתייחסת לבעלות התובעת בזכויות היוצרים בתוכן האתר. התובעת טענה כי לאחר הגשת התביעה החל הנתבע בקמפיין יחסי ציבור מאסיבי, לרבות הודעה שהועברה לעיתונות, המהווה לשון הרע. הפרסומים הופיעו באתרים "מאמרים", "סקופר" ו"ניוז 1". נפסק -

• טענות הנתבע כלפי התובעת, שפורסמו באתרים השונים, מוזכרים בכתב התביעה (בהליך הנפרד בין הצדדים). הנתבע טען להגנת סעיפים 13(5) ו- 13(7) לחוק איסור לשון הרע. סעיף 13(5) אכן מעניק הגנה מוחלטת למופיעים בפני גופים שיפוטיים. התנאי היחיד שמציב החוק לתחולת ההגנה הוא שהפרסום ייעשה "תוך כדי דיון" בפני הגוף המשפטי. הדרישה בסעיף 13(7) הינה לדיווח "נכון והוגן".
• הפרסומים אינם כאלו שנעשו "תוך כדי הדיון" ומשכך לא עומדת לנתבע הגנה מכוח סעיף 13(5) לחוק. בנסיבות העניין, הפרסום אינו עונה להגדרת דיווח "נכון והוגן" וככזה, אינו יכול לחסות תחת הגנת סעיף 13(7).
• בנוסף, טען הנתבע להגנת תום הלב ואמת בפרסום. אין בפנינו פרסום זהיר ומתון בלשונו, שאינו פוגע בנפגע מעבר לסביר. הלשון הבוטה והמעליבה בה בחר הנתבע להשתמש (בכתב הטענות בהודעה לעיתונות), סמיכות הזמנים בין הגשת התביעה לפרסום באתרים, ההחלטה לפרסם בטרם הוגש כתב הגנה וללא בקשת התייחסות מהנתבעת, הדמיון המובהק בין הפרסומים באתרים השונים והדברים הקשים שהוטחו בתובעת - אינם עונים להגדרת "אמת דיברתי".
• פרסום מספר הטלפון האישי של הנתבע, סמיכות המועדים להשקת האתר "זה וזה", השפעת הפרסומים על עסקי התובעת, כמו גם מניעיו של הנתבע, שהינו בעלים של אתר חדש המבוסס על העתקת תוכן מאתר התובעת, המתנגדת לכך, כל אלו מובילים למסקנה כי התנהגות הנתבעת נגועה בחוסר תום-לב, הנדרש כדי לחסות תחת סעיפי ההגנה.
• הנתבע ישלם לתובעת פיצויים בסך 100,000 ש"ח ויישא בהוצאותיה בסך 25,000 ש"ח.

ת"א 11520-06-11 זילברשלג נ' גלובל נטוורקס טכנולוגיות ואח'

(החלטה, שלום ת"א, השופט מנחם קליין): בקשה להורות על איסור פרסום ההליכים וכתבי הדין. התובענה עוסקת בפרסום כתבה באתר האינטרנט "בחדרי חרדים" והפרסומים בפורום האתר. עניין הכתבה בסכסוך עסקי בין המבקש לצד שלישי, שבשיאו נשלחה נערת פיתוי אל המבקש במטרה לשדלו לקיים עימה יחסים אסורים לפי ההלכה. המקרה פורסם בהרחבה בכלי התקשורת. המבקש טען כי המשיבים (החברה המפעילה את האתר ובעלי תפקידים בו) נתנו יד להכפשתו באופן מגמתי והפכו את האתר והפורומים לבמה המשמשת להשמצתו. המשיבים התנגדו לבקשה לאור מועד הגשתה והעובדה כי הפרשה כבר זכתה לסיקור נרחב. נפסק - אין מקום, בשלב זה, להורות על איסור פרסומו של ההליך. פומביות הדיון הוא עקרון חוקתי. בשמירה עליו טמונה הערובה לתקינות ההליך השיפוטי וביסודו עומד חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. פגיעה בעקרון זה נעשית במשורה ובמקרים נדירים. פרסום ההליך, בשלב זה, לא עולה כדי פגיעה חמורה בפרטיות המבקש, באופן שהחשש מפניה יגבר על הזכות למידע. המבקש הוא דמות ידועה בחברה הישראלית בכללותה ובחברה החרדית בפרט. הענין פורסם זה מכבר בהרחבה, בכל תקשורת רבים ומגוונים והטוקבקים השונים אין בהם בכדי לשנות מה שנעשה. אין מקום להטיל צנזורה מראש (כמו במשטרים אפלים) על אתר אינטרנט, בקשר לגולשים באתר על דברים אשר עדיין לא התפרסמו בכלל. אין מקום לסתום פיות של מאות אלפי גולשים מראש ולהטיל צנזורה מקיפה בנוגע למבקש. טרוניה כלפי גולש מסוים אינה יכולה להקפיא את פעילות האתר בנושא שבנדון, כואב ככל שיהיה. אדם סביר שנפגע מפרסום יכול לפנות לאתר לגבי הפרסום ספציפי כזה או אחר, לטעון שנפגע מלשון הרע והאתר יבחן זאת. זכותם של המשיבים להתגונן ושהציבור ידע את עמדתם.