ת"א 24679-02-12 זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) בע"מ נ' אלנשיא ואח'

(החלטה, מחוזי תל-אביב, השופט גדעון גינת): בית המשפט הורה למשיבות 1-6, ספקיות גישה לאינטרנט בישראל, לנקוט בכל האמצעים הטכנולוגיים שבידן לחסום את שם המתחם topdown.me, כך שלגולשים מישראל לא תהיה אפשרות להתחבר או להתקשר לשם מתחם זה באמצעות המשיבות. בנוסף, הורה בית המשפט למשיבה 7, פייפאל ישראל בע"מ, למסור לכונס הנכסים בתצהיר את כל פרטי כל הלקוחות והגורמים מטעם האתר topdown.me המצויים בידה.

תא"מ 14089-08-09 אבירם אוהד פאי נ' שלומי פנחס

(החלטה, שלום פתח-תקווה, השופטת ריבה שרון): המבקש הוא צלם אירועים וחתונות. המשיב ורעייתו התקשרו עם המבקש לצילום חתונתם, אך לא היו מרוצים משירותיו. בסמוך לסיומו של תיק שניהלו הצדדים בביהמ"ש לתביעות קטנות, פורסם במספר אתרי אינטרנט מכתב אנונימי המזהיר מפני שימוש בשירותי המבקש. המבקש סבר כי מקור הפרסום במשיב ומכאן מקור התביעה שעילתה לשון הרע. הבקשה היא לחשיפת פרטי גולש אינטרנט ובפרט להורות למשיב לחשוף את כתובת הדוא"ל שלו ולהורות למשיבות הנוספות, המפעילות אתרי אינטרנט, להצליב בין כתובת זו לבין כתובת הדוא"ל ממנה נשלח הפרסום. נפסק -

• זכותו של אדם לפרטיות מעגנת בחובה את הזכות לאנונימיות. היקפו של חופש הביטוי בעידן האינטרנט אינו דומה לזה שהיה טרם תקופתו, באשר הנגישות לכל פרט כמעט בלתי מוגבלת וחוצה יבשות וחלל. במבחן המציאות, האפשרות לאנונימיות ברשת אינה חוסמת גורמים שונים מפני פרסום והפצת כל מסמך העולה על דעתם, לרבות כזה העלול לכלול ביזוי, השמצה ופגיעה בשם טוב.
• האפשרויות העומדות בפני משתמשים ברשת מאפשרות לחורשי רעה להסתתר מאחרוי מסך וירטואלי בלתי חדיר ולשגר מסרים באופן אנונימי, ללא יכולת עיקוב ממשית. כך עלולים להיגרם נזקים בלתי הפיכים לפרטים ולגופים, לרבות פגיעה בזכות היסוד לשמירה על שמם הטוב, שהינה אחת מאושיות כל משטר דמוקרטי.
• הלכת רמי מור [בה נפסק כי אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים, וזאת בהעדר הסדר חוקי המאפשר זאת בישראל] היא הלכה מחייבת, אך היא חלה על מקרים שנסיבותיהם דומים לנסיבות העניין שנדון באותו מקרה. העקרון שקבע המשנה לנשיאה השופט ריבלין, אינו חל על נסיבות מקרה זה ויש לאבחנו מתחולת הכלל. בנסיבות המקרה, יש לנקוט בגישה שהתוותה בפסק-דינו של השופט רובינשטיין, שהיה בדעת מיעוט.
• הצדדים הרלבנטיים להכרעה הם המבקש, הטוען לפגיעה בשמו הטוב; המשיב, הנחשד להיות המעוול האנונימי; והמשיבות, המחזיקות לכאורה בנגישות למידע שיוכל לנסות ולזהות את המעוול האנונימי.
• בהלכת רמי מור, דובר בהודעות אנונימיות שפורסמו בפורום באינטרנט, אשר מבקש החשיפה טען כי הוציאו את דיבתו רעה. המבקש בעניין מור לא ידע את זהות המפרסם ואף לא היו לו חשדות כלפי מאן דהוא. לעומת זאת, במקרה זה יש למבקש "חשוד עיקרי". המבקש אינו עותר לקבל את פרטי הגולש, אלא מסתפק בהשוואת כתובות הדוא"ל של המשיב ואשתו, לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום למחזיקות המידע. ככל שיימצא שאין זהות, ממילא אין בקשה לחשיפת פרטי הגולש האחר. זהו ההבדל העיקרי.
• בנוסף, בעניין רמי מור המבקש לא הגיש הליך עיקרי, אך הצהיר שחשיפת זהות המפרסמים נועדה לשם קיום הליך כזה בעתיד. נאמר כי ביהמ"ש אינו נכנס לתמונה קודם שמוגשת תביעה. במקרה זה, הוגשה הבקשה לצד הליך עיקרי וכדי לאפשר את בירורו.
• באיזון בין זכות המבקש לחשיפת פרטי הגולש האנונימי לבין זכות המשיב והאינטרס הציבורי לשמירה על פרטיותו ובחובה - אף ההגנה על האנונימיות של הגולשים ברשת, גוברת במקרה זה זכות המבקש להגן על שמו הטוב ועל פרנסתו. הואיל והבקשה אינה לחשיפת פרטי גולש אנונימי, שאין בידו להתנגד לבקשה, הרי שיש לאבחן בנסיבות המקרה את הלכת רמי מור. השאלה שעל הפרק היא בדבר קיומה של זהות, אם בכלל, בין מפרסם הפרסומים נשוא הבקשה ובין המשיב ואת זאת יש לאפשר.
• המשיבים ימסרו את פרטי כתובות הדוא"ל שלהם. על המשיבות 2-4 (בעלות האתרים) לערוך הצלבה בדרך של חשיפה בינארית ("כן" או "לא") בין כתובת המייל של המשיבים לבין כתובת המייל ממנה נשלח הפרסום. המשיבות 2-4 תאתרנה את כתובות ה-IP מהן נשלחו הפרסומים אצל כל אחת מהן ואלו תופקדנה בידי ביהמ"ש ברשימה חסויה.

א 14303/08 רבקה פלח נ' שירותי בריאות כללית ואח'

(החלטה, שלום ת"א, השופטת אביגיל כהן): בקשה לפי ס' 6 לפק' ביזיון בית המשפט. בבש"א 152863/08, נדחתה בקשת המבקשת לחשיפת פרטי גולשת אנונימית (פלונית), שהתבטאה לכאורה בגנותה והחנות שבניהולה בפורומים בניהול המשיבות. המחוזי בת"א קיבל את ערעור המבקשת והורה למשיבות למסור לה את הפרטים המזהים שבידיהן [ע"א 1806/09]. המשיבה 1 הודיעה תחילה כי לא ניתן לשחזר את כתובת ה-IP של פלונית, אך לאחר הגשת הבקשה המציאה למבקשת את הכתובת ומסרה כי אין בידה פרטים נוספים. המשיבה 2 הודיעה כי הפרטים כבר אינם מצויים ברשותה. נפסק - מטרת הליכי ביזיון ביהמ"ש היא הרתעתית גרידא, על-מנת לגרום לממרה לבצע את הציווי שנקבע בהחלטות שיפוטיות. אין בהליך כדי לבוא חשבון עם המפר בגין הפרה שהינה נחלת העבר, אלא להרתיעו מהמשכה של הפרה עתידית. במקרה דנן, אין מדובר בהפרה צופה פני עתיד וטיעוני המבקשת מתמקדים בהתנהגות המשיבות בעבר. המשיבה 1 הבהירה מדוע אין אפשרות למסור פרטים נוספים (פלונית לא מסרה כאלו), מעבר לכתובת ה-IP שנמסרה בפועל, לפיכך אין מקום להפעיל נגד המשיבה 1 הליכי ביזיון ביהמ"ש כדי לאכוף את פסה"ד. המשיבה 2 לא התנגדה, עקרונית ומשפטית, לחשיפת כתובת ה-IP ואף הודיעה לביהמ"ש כי תשמור כתובת זו. אלא שבפועל, ציינה המשיבה 2 כי נעשה ניסיון ממושך ומעמיק לשחזר את הכתובת המבוקשת, אך ללא הצלחה. בנסיבות אלו, קיום הצו על-ידי המשיבה הוא בלתי אפשרי, פיזית או ממשית ואין אפשרות להפעיל את הסנקציה המבוקשת. הבקשה נדחתה.

ה"פ 8581-11-09 גמליאל דבח ואח' נ' חברת ICQ

(פסק-דין, שלום תל-אביב, השופט יונה אטדגי): המבקשים, אב ובתו, קיבלו מספר מסרונים בעלי אופי מאיים, משולח אנונימי. המשיבה מפעילה את תוכנת המסרים המיידיים ICQ. בתובענה, עתרו המבקשים כי המשיבה תמסור להם את פרטי שולח המסרונים, על-מנת שיוכלו להתלונן במשטרה. נפסק - תביעה לחשיפת פרטיו של גולש אנונימי ברשת האינטרנט, כשהיא עומדת בפני עצמה, אינה מנויה בין התביעות שביהמ"ש השלום מוסמך לדון בהן. התביעה מצויה בסמכותו השיורית של ביהמ"ש המחוזי. תובענה זו לא הוגשה כסעד ביניים לצורך תביעה עיקרית אחרת, אלא כתובענה עצמאית לצורך שמחוץ לכותלי ביהמ"ש. אין להעביר התובענה לביהמ"ש המחוזי, בעל הסמכות העניינית לדון בה, משום שהמחלוקת בשאלת חשיפת זהותו של גולש אנונימי כבר הוכרעה בביהמ"ש העליון, ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, שקבע כי אין כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי ואין "להמציא" מסגרת כזו כ"חקיקה שיפוטית".

ע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' חב' ברוקרטוב ואח'

(פסק-דין, בית המשפט העליון, השופטים ריבלין, גרוניס והנדל): ערעור על פסק-דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א [ה"פ 250/08], שהורה למערערת לחשוף בפני המשיבים 1-2, מפעילי האתר brokertov.net, את כתובת ה- IP של גולש אנונימי באינטרנט, בעל כתובת דוא"ל בשירות Gmail. המשיבים 1-2 מבקשים לפתוח בהליכים משפטיים נגד אותו גולש אנונימי, שלטענתם הקים ברשת אתר בשם brokertov.com, שתכניו וצורתו מפרים את זכויות הקניין הרוחני שברשותם. נפסק -

• השופט א' ריבלין: מאז הגשת הערעור ניתן פסה"ד ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ ונקבעה בו הלכה עקרונית לגבי חשיפת פרטיהם של גולשים אנונימיים ברשת האינטרנט. במקרה דנן, בניגוד לפס"ד מור, לא הזכות לשם טוב היא שנפגעה, כי אם קניינם הרוחני של המשיבים. חשיפת זהותו של גולש אנונימי, לצורך הגשת תביעה בגין הפרת סימן מסחר, אינה כרוכה בפגיעה בחופש הביטוי (אף כי בשני המקרים עלולה להיפגע זכותו של הגולש לפרטיות).
• הבדלים אלה, בין עניין מור לבין המקרה דנן, עשויים להשפיע על האיזון בין השיקולים השונים לעניין חשיפת זהותו של גולש אנונימי ומידת ההגנה שראוי להעניק לאנונימיות אינה בהכרח זהה. אולם, בהבדלים אלה, אין כדי לפתור את שאלת סמכותו של ביהמ"ש ליתן סעד נגד צד שלישי, אשר נגדו אין לנפגע העוולה עילת תביעה ישירה. ההכרעה לגבי האיזון בין השיקולים מותנית בקיומה של מסגרת דיונית מתאימה להכרעה זו. הכרה באפשרות לרתום את מערכת המשפט לשם עריכת הליך מעין חקירתי, עוד בטרם משפט, מצריכה הסדרה חקיקתית. אין בהיעדרה של מסגרת דיונית כאמור כדי לאיין את קיומה של העוולה. זכות הקיימת במרחב הפיזי, קיימת גם במרחב הווירטואלי.  
• המשיבים לא טענו לקיומה של עילה ישירה נגד המערערת ודי בכך על-מנת לקבוע כי דין הערעור להתקבל. המערערת אינה בעל הדין המתאים לחשיפת פרטיו של בעל כתובת Gmail: היא אינה מפעילה או מספקת את השירות ואף אינה בעלת האתר. עצם קיומו של קשר בין המערערת לחברת Google Inc, המפעילה את השירות Gmail, אינו בסיס מספיק לראות בהן כבעלות דין חליפיות.
• הקשיים באיתור המעוול האנונימי אינם מתמצים בקשיים משפטיים. קיימים קשיים מעשיים-טכנולוגיים באיתורו, עד אשר השאלה המשפטית הופכת אקדמית ממש. המידע המצוי בידי Google Inc מתמצה בפרטים אשר בעל כתובת הדוא"ל מוסר בעצמו, ככל שיבחר לדווח, ואין כל דרך לאמתם. אף לא ברור שבעל כתובת ה- Gmail הוא גם בעל האתר המעוול. הקשיים הטכנולוגיים מקשים גם על האפשרות לבצע המצאת כתבי בי-דין לכתובת הדוא"ל של מי שבחר לבצע עוולה באמצעות אותו דואר, אפילו ניתן היה לעשות כן במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי. הדברים צריכים בחינה לגופם.
• השופט נ' הנדל: לא ברור שנדרש הסדר חקיקתי כדי להגיש תביעה נגד Google Inc. ייתכן שלו Google Inc הייתה מצטרפת לתביעה, כי אז ניתן היה לברר האם מכוח הקשר בין החברה לבין Gmail, מוטלת חובה לחשוף את פרטי בעל הכתובת. תשתית עובדתית כזאת לא הוגשה, היא אינה מצויה בידיעה שיפוטית וייתכן כי די בה כדי לעבור את המשוכה הדיונית. דיני האינטרנט, כמו הרשת עצמה, חוצים גבולות וירטואליים ופיזיים בלא מאמץ. מוקדם מדי לשלול, לפי הדין הישראלי, את אפשרות התביעה כאמור, מבלי שהמארג העובדתי יוצג בפני ביהמ"ש.
• לעניין אפשרות ביצוע מסירה לכתובת הדוא"ל, למי שביצע עוולה באמצעות הכתובת, הנטייה היא שתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות המצאה כזו בגדר תחליף המצאה. המצאה באמצעות מערכת דוא"ל אינה זרה לתקנות, זאת בכפוף לכך שהנמען מסר את כתובתו לצורך כך. נדמה כי במקרה המתאים, ביהמ"ש רשאי לקבוע מסירה לדוא"ל כתחליף המצאה.

ה"פ 7158-02-10 וידה משעור ואח' נ' Google Inc ואח'

(פסק-דין, שלום חיפה, השופט שלמה לבנוני): בקשה להורות למשיבות למסור מידע ופרטים מזהים אודות משתמש אינטרנט אלמוני, שפרסם סרטון פוגעני, המבזה את המבקשות, באתר YouTube. נפסק - בפרקטיקה עוצב נוהל לפיו על התובע לפעול וליידע את המפרסם האנונימי אודות הבקשה לגילוי זהותו ולאפשר לו הזדמנות סבירה להתנגד לבקשה. על בית המשפט לבדוק אז, האם קיימת עילה לכאורית נגד המפרסם האנונימי וכן האם במאזן האינטרסים, זכותו של הנפגע גוברת על זכות הנתבע לביטוי אנונימי. ביום 25.3.2010 ניתן פסק-דינו המקיף של ביהמ"ש העליון ב- רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ. הלכה זו חתמה והסדירה שורה של מחלוקות שהתעוררו בפסיקת הערכאות הדיוניות במקרים דומים, על יסוד ההשקפה שלפי הדין הקיים לא ניתן לנקוט הליך לחשיפת פרטיו של גולש אנונימי, בהעדר מסגרת דיונית למתן הסעד המבוקש. הלכת רמי מור גוזרת כליה על הליך זה. התביעה נעדרת עילה ולפיכך מתחייבת מחיקתה. נוכח העדר סמכות לבית משפט זה, אף מתחייבת דחייתה. יש להצטרף לקריאה למחוקק לומר את דברו, גם ביחס למצב בו בעלי הדין מצאו עצמם "בין הכיסאות", לאחר שכבר הגישו את תביעתם. התביעה נדחתה. 

א 3842/08 קו לעובד ואח' נ' סימון איבגי ואח'

(החלטה, שלום ב"ש, השופטת מיכל וולפסון): בקשה למחיקה על הסף, בטענה כי התביעה אינה מגלה עילה נגד המבקשים. התביעה היא בגין פרסום הנטען להיות לשון הרע, שפרסמה לכאורה המבקשת 2 באתר המבקשת 1, ביחס למשיבים. נפסק - אתר אינטרנט אינו כלול בהגדרה של "אמצעי תקשורת" לפי ס' 11 לחוק איסור לשון הרע, שכן הגדרה זו אינה מבוססת על תוכן הפרסום אלא על דרכי ההפצה של המידע, שהם עיתון, כמשמעו בפקודת העיתונות. הרכיב העיקרי של עיתון הוא היותו בדפוס ואין מחלוקת כי האינטרנט אינו דבר דפוס. אמנם, על פני הדברים אתר אינו עונה על הגדרה של עיתון, אך הפסיקה יצקה תוכן להגדרת "פרסום" וכללה את הצבת המידע באתר אינטרנט כפרסום, על-אף הקושי הטכנולוגי למקד את מיקום הפרסום המדויק. לכן, שלא בדרך של הרחבת הגדרת "אמצעי תקשורת", אין מקום לקביעה על הסף להעדר עילת תביעה. אין לקבל טיעון לפיו החוק מפלה בין בעלי אתרים ישראליים לבעלי אתרים זרים. באותה מידה ניתן היה לטעון כי אין מקום לאפשר תביעה לפי החוק נגד כתבה ששודרה מישראל מעל גלי האתר, כי ניתן לקלוט בישראל גם שידורי רדיו זרים עם אותו תוכן פוגעני. השוני בין פרסום בעיתון מודפס לפרסום באינטרנט הוא הטכנולוגיה השונה, אך בדרך לא השתנתה הזכות המוגנת. טכנולוגיית האינטרנט היא הקו המבדיל בין התביעות על פרסום באמצעי תקשורת, כהגדרתם בחוק. הטכנולוגיה מעמידה שורת שאלות משפטיות, ציבוריות ואתיות, לצד אפשרויות אלקטרוניות שלא היו פתוחות בעבר לציבור אנונימי מכל קצוות תבל. לאחרונה הכריע ביהמ"ש העליון בשאלת חשיפת כתובת IP של גולש המפרסם תוכן פוגעני באופן אנונימי. ביהמ"ש עסק באריכות בסוגית הטכנולוגיה שהיא האינטרנט ועמדת הרוב הייתה כי ביהמ"ש לא ימלא את החסר החקיקתי. אין בפסיקה זו מכדי לשנות את התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש. הבקשה נדחתה.

רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ

(פסק-דין, בית המשפט העליון, השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי בדעת רוב - השופט אליקים רובינשטיין בדעת מיעוט): בקשת רשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי בחיפה (השופט י' עמית) מיום 22.4.2007 [בר"ע 850/06]. נפסק - אין לבית משפט סמכות להורות על חשיפת פרטי גולשים אנונימיים, וזאת בהעדר הסדר חוקי המאפשר זאת בישראל.

דעת הרוב -

• כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות.
• השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי. האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי.
• אין ספק כי יש לראות באנונימיות מרכיב חשוב בזכות לפרטיות שכן היא מאפשרת לאדם "להיעזב לנפשו" ולהימנע מחשיפה אישית וממסירת מידע אודותיו שאינו מעוניין שיימסר.
• חשיבותה של האלמוניות מקבלת משנה תוקף בהקשר של הגלישה באינטרנט.
• [האינטרנט הוא] אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי.
• עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי.
• ניתן לומר כי במידה רבה האנונימיות עושה את האינטרנט למה שהוא, ובלעדיה ייגרע מן החופש במרחב הווירטואלי. ככל שתתרחב האפשרות לעלות על העקבות הנותרים בחלל הווירטואלי, יש לצפות לשינוי מהותי בדפוסי ההתנהגות של המשתמשים.
• עם זאת, האנונימיות אינה חזות הכול. האינטרנט אינו "מערב פרוע" ואין לראות בו מסגרת שבה אין דין ואין דיין.
• האנונימיות עלולה לשמש מפלטו של מפיץ הדיבה. מאחורי פרגוד האלמוניות קל יותר להשתלח בזולת ולשחרר את חרצובות הלשון מבלי לשאת באחריות. בכך עלולה להתאפשר פגיעה חמורה בזכות לשם טוב – זכות יסוד בעלת משקל רב במשטר חוקתי המכיר בכבוד האדם
• שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט. לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות. כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים". שאלה נוספת נוגעת בתחולתו של סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, שעניינו לשון הרע שפורסמה באמצעי התקשורת, בנסיבות שבהן התביעה נסבה על תגובית שפורסמה באתר אינטרנט.
• המבקש עותר לגייס את מערכת המשפט בשלב מקדמי של איסוף המידע הדרוש לצורך תביעה עתידית, ולפיכך בקשה זו היא חריגה ביותר. ככלל, בית המשפט אינו "נכנס לתמונה" קודם שמוגשת תביעה. חריגותה של הבקשה מתבטאת גם ברצון לערב בהליך המשפטי-המקדמי צד שלישי, שאין כל טענה כי הוא עצמו מעורב במעשה העוולה, על-מנת שיגלה מידע שברשותו. לשיקולים החוקתיים, ובראשם החשש מפני פגיעה בזכויות יסוד עקב הסרת האנונימיות של השימוש באינטרנט, מצטרפים לפיכך גם האינטרסים של הצד השלישי – אדם או גוף פרטי – הנקרא לגלות מידע שברשותו לגבי זהות לקוחותיו שבזמן הגלישה ציפו להיוותר אנונימיים.
• בתי המשפט היו ערים לחריגותו של הסעד המבוקש, במיוחד על רקע הואקום החקיקתי, וקבעו מבחנים שונים המגבילים את הנכונות לנתינתו. המבחנים השונים שנקבעו, והיעדר האחידות בפסיקה, גרמו "מבוכה".
• שאלת הגילוי מערבת שיקולים כבדי משקל וניתן לומר כי מדובר בסעד בעל השלכות חמורות, גם במישור החוקתי.
• כל עוד אין דבר חקיקה הקובע הסדר פרטני למתן הצו המבוקש בהקשר של לשון הרע באינטרנט, אין מנוס מלבחון אם קיימת מסגרת כללית, שאיננה מתייחדת להקשר הספציפי של פרסומים פוגעניים באינטרנט, שבגדרה ניתן להורות לצד שלישי לחשוף פרטים לגבי נתבע עתידי. לא מצאתי כי קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ולשיטתי אין "להמציא" מסגרת כזו ב"חקיקה שיפוטית".
• [בהסכמת דעת המיעוט] חקיקת סדרי-הדין בישראל אינה מזכירה את האפשרות להגיש תביעה נגד נתבע "גנרי" – שאותו נכנה "רן דן" (John Doe) – אשר מחליף את הנתבע האמיתי שזהותו עלומה. ההכרה בנתבע "רן דן" עשויה לאפשר לתובע לנקוט בהליך אזרחי שאלמלא כן לא היה ניתן לקיימו. בכך עשויה אפשרות זו לתמוך באכיפת הזכויות המהותיות שהתובע טוען להן, ולקדם את הערכים בדבר זכות הגישה לבית המשפט וגילוי האמת. עם זאת, ההכרה באפשרות להגיש תביעה "בלתי-שלמה" – תביעה ללא נתבע – כלל אינה מובנת מאליה, והתווייה פסיקתית של סדרי-הדין להגשת תביעה כזו ולבירורה מעוררת קשיים ניכרים.
• תביעה נגד נתבע "רן דן" היא לפחות בתחילתה תביעה "במעמד צד אחד". ברור לכן שלא ניתן להכיר באפשרות להגיש תביעה כזו מבלי לקבוע באותה נשימה הוראות שישמרו על זכויותיו של הנתבע בלי-שם ויבטיחו את הגינותו הדיונית של ההליך ואת יעילותו.
• [בהתייחס לשלבים שהציע השופט עמית בענין מור]: המדובר  במסגרת דיונית מורכבת, מפורטת ורבת-שלבים, הנוצרת יש מאין על-ידי הרשות השופטת. התווייה פסיקתית כזו מעוררת קושי רב. מדובר למעשה בשינוי שיפוטי דרמטי של תקנות סדר הדין האזרחי באמצעות הוספת פרק חדש שעניינו "תביעה נגד נתבע 'רן דן'". אם נדרש עדכון כזה הרי שיש לעשותו בדרך החקיקה.
• אמת, דיני הפרוצדורה נועדו לשרת את יישומו של הדין המהותי ואת אכיפתו, ולבית המשפט יש מידה של גמישות בהפעלתם. אולם אין משמעות הדבר שבית המשפט חופשי לנסח מחדש את סדרי הדין או להוסיף עליהם אגד מגוון של הוראות חדשות.
• [בהסכמת דעת המיעוט] אם פלוני הפר את זכותו של אלמוני, אין סעיף 75 [לחוק בתי המשפט] – מכוחו הוא – מאפשר לאלמוני לדרוש סעד כנגד צד שלישי שאינו פלוני ואף אינו בהכרח קשור לפלוני. לשם כך דרוש מקור סמכות נפרד. לשון אחרת: אין אדם מרים את עצמו בשרוכי-נעליו.  
• [בהסכמת דעת המיעוט] דברים אלה יפים גם לגבי הוראות סעיפים 75-71 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שהוזכרו אף-הם כמקורות סמכות אפשריים.
• הסעד שמתבקש בענייננו הוא חריג. מדובר בניסיון לרתום, עוד בטרם משפט, את מערכת המשפט ואת הצד השלישי לצורך קיום חקירה שתביא לחשיפת זהותו של מעוול על-מנת שניתן יהיה להגיש נגדו תביעה אזרחית. מדובר למעשה בהליך מעין-חקירתי שבית המשפט מגויס לו בהליך מקדמי במתכונת כזו או אחרת. הליך זה אינו טריביאלי, הוא מערב שיקולי מדיניות מורכבים והוא מצריך הסדרה חקיקתית.
• אין בדברינו אלה כדי לסגור את השער בפני המבקשים לחשוף את זהותם של מעוולים ברשת האינטרנט. ראשית, כאשר מתבצעת באינטרנט עוולה שהיא גם עבירה, קיימת אפשרות לנפגע להגיש תלונה, וחזקה על רשויות האכיפה שתפעלנה את סמכויות החקירה והבדיקה המסורות להן מכוח הדין; הן ולא בית המשפט. שנית, יש להניח ולקוות כי בסופו של דבר תתקבל חקיקה שתסדיר באופן בהיר ומפורט את הנושא הנדון, תיצור את המסגרת הדיונית הראויה ותתווה את האיזון בין השיקולים שלעניין.

דעת המיעוט -

• הבעיה [שמתארת דעת הרוב] איננה בהעדר "מסגרת דיונית מתאימה למתן הסעד המבוקש" - אלא בהעדר עילה בדין המהותי לחיוב ספקית לחשוף את זהותו של גולש מעוול. אילו היתה עילה (או זכות) בדין המהותי, היה נמצא ההליך הדיוני המתאים, והסעד המתאים - שכן בהינתן עילה תינתן תרופה.
• אכן, ניתן לומר, כי אין עילה כאמור בחוק החרות... ברם, למעלה מעשרים פסקי דין שניתנו בחמש השנים האחרונות בערכאות הדיוניות יוצרים עילת תביעה כאמור או מכירים בקיומה.
• סוגיות רבות מתחום האינטרנט, בכללן מערכת היחסים בין לקוחות וספקיות, או בין גולשים ומפעילי אתרים, טרם הוסדרו בחקיקה; ברם, כל עוד לא נעשה כן התפתח בעניין "משפט מקובל תוצרת ישראל". הדברים אינם נובעים מרצון שיפוטי עז לעצב עילות וזכויות, אלא מן הצורך - ומכך שהמחוקק, מטבע הדברים, מתנהל לא אחת לאיטו, אף יותר מבתי המשפט. "משפט מקובל" זה בא איפוא לענות על צורך, אך אין הורתו בחלל ריק.
• אף אם נאמר, כי במערכת היחסים בין ספקית ללקוחותיה נוצרת חובת סודיות, לעת הזאת אין בדין הישראלי חיסיון הפוטר ספקיות אינטרנט מחשיפת פרטי משתמשים על דוכן העדים: העלאתה של האנונימיות לדרגת מעין קדושה, בגדרי "כיכר העיר המודרנית", אינה יכולה להפוך אותה למפלטו ומקלטו של הנבל.
• אין - ולא יכולה להיות - לספקית האינטרנט ציפיה מוגנת, כי לעולם לא תיאלץ למסור את פרטי לקוחותיה, וללקוחות אין ציפיה מוגנת שפרטיהם לעולם לא יימסרו. לפי המצב המשפטי הנוכחי, גם הספקית וגם הלקוחות צריכים להיות מודעים לכך, שמעל דוכן העדים תהיה הספקית חייבת למסור את המידע שברשותה.
• עילת התביעה שיצרה הפסיקה אמנם מאפשרת ניהול הליך עצמאי נגד ספקית האינטרנט, אך אינה מעצימה את חובותיה של הספקית מעבר לאלה שהיו מוטלות עליה אילו זומנה כעד בהליך אזרחי, או לחקירה פלילית, נגד הגולש המעוול.
• בהעדר חיסיון במערכת היחסים בין ספקית ולקוחות, הכרה בעילת תביעה כאמור אינה משנה באופן "דרמטי" את מערך הזכויות המהותיות. משמעות ההכרה בעילה כאמור, היא הרחבה בלבד של הזכות "להזמין כל אדם ליתן עדות".
• לספקי גישה שני מאפיינים - היות הספקיות חברות הפועלות למטרת רווח, והעובדה שהן פועלות מכוח רישיון ונושאות בחובות מסוימות כלפי הציבור - המסבירים מדוע עילת התביעה מוגבלת לנסיבותיה - תביעות נגד ספקיות אינטרנט.
• לאתרי אינטרנט המאפשרים לגולשים להעלות תכנים משלהם ישנו מעמד מיוחד, המצדיק את מתן האפשרות לנהל נגדם הליך שמטרתו זיהוי נתבע פוטנציאלי - זאת מבלי להביע עמדה לגבי התנאים בהם יהיה ניתן לתבוע אותם ישירות בנזיקין: ברי כי אין לראות באתרים כאלה צד שלישי נייטרלי; משל היו עוברי אורח שבמקרה היו עדים למעשה עוולה. בניגוד לספקיות אינטרנט בהן ניתן לראות "צינור" המקשר בין הגולשים לרשת האינטרנט, וככזה כסוי עיניים לתנועה המתנהלת בו - לאתרי אינטרנט אחריות על התכנים המצויים בהם; לרבות - במקרים המתאימים - לתכנים שהעלו צדדים שלישיים.
• את הדרך הדיונית למימוש עילת התביעה יש לגזור מסדרי הדין הקיימים. בהתחשב בטיב הדיון, שאינו כרוך בבירור עובדתי מורכב, הדרך הראויה היא הגשת המרצת פתיחה, שהמשיבה בה היא ספקית האינטרנט. כתב ההמרצה יכלול פירוט בדבר התביעה הפוטנציאלית. לדוגמה, אדם שפורסמה נגדו לשון הרע על ידי גולש אנונימי, יטען בהמרצת הפתיחה כי בכוונתו לתבוע אותו מפרסם, יציג את הדברים שפורסמו, ויפרט ככל הניתן לגבי סיכויי התביעה - ועל בית המשפט יהא לבחון אם יש ממש בטענה זו, ואת סיכוייה של התביעה הפוטנציאלית.
• עניינו של הליך זה הוא זיהוי המקרים בהם תחויב ספקית אינטרנט להסיר את מסך האנונימיות, ובכך להשוות את מעמד המפרסם האנונימי למעמדו המשפטי של מפרסם שזהותו - מבחירה, מחוסר מחשבה, מביש מזל או מכל סיבה אחרת - ידועה. השאלה היא איפוא שאלת היקף ההגנה שיש להעניק למסך האנונימיות, מעבר להגנות המוקנות לחופש הביטוי בדין המהותי - שהרי האחרונות ימשיכו לעמוד לגולש האנונימי גם אחרי שזהותו נחשפה; וממילא, בהעדר תביעה טובה לא יורה בית המשפט על חשיפה.
• על פניו, ניתן היה לומר, כי ההגנה על חופש הביטוי באה על סיפוקה בהליך העיקרי, ולא יהיה מצבו של מי שפירסם את דבריו בעילום שם טוב ממי שפירסם את דבריו בשמו האמיתי. לפי פרספקטיבה זו, אין זכות לאנונימיות מעבר לזכות לחופש הביטוי - ואין לראות באנונימיות "זכות" אלא עובדה, מציאות חיים שהפכה קלה יותר עם התפתחות רשת האינטרנט.
• ברם, חרף הגיונה הברור, גישה זו אינה ממצה את מכלול השיקולים והאיזונים שיש לתת אליהם את הדעת.  על מעלותיה, ויתרונותיה החברתיים, של האפשרות להתבטא באופן אנונימי בשיח הציבורי אין צורך להכביר מלים. האתגר הוא, איפוא, לאזן בין החשש מפני אפקט מצנן שעלול להגביל את מימושה של "הזכות לאנונימיות" לבין האפשרות לזכות לפיצוי בעקבות פגיעה בת עוולה.
• ברירת המחדל תהיה, כי כאשר תובע מראה שבידיו תביעה טובה נגד גולש מעוול אנונימי - יורה בית המשפט על חשיפה; קרי, אם מדובר במקרה, בו אם היתה זהות הגולש ידועה היתה תביעה נגדו מתקבלת - יש להורות על חשיפת זהותו. יש להותיר את סמכות בית המשפט להורות על חשיפה כסמכות שבשיקול דעת ויתכנו מקרים בהם יימנע בית המשפט מהורות על חשיפה.
• לדוגמה, בית המשפט יימנע מלתן סעד למי שעושה שימוש בזכות התביעה בחוסר תום לב. בית המשפט יבחן, האם באמת מתכוון התובע לממש את תביעתו, או שמא מדובר במסע דיג לצורך זיהוי המפרסם (עילת התביעה נועדה לאפשר עמידה על זכויות משפטיות, ולא נקמנות גרידא). הוא הדין לתביעות קטנוניות שיש לראות בהן "זוטי דברים".
• על התובע להראות שסיכוייו לזכות בתביעה טובים. לא סגי ברף הנמוך של יכולת לשרוד בקשה למחיקה על הסף. מנגד, אין לדרוש מהתובע להראות שהנתבע האלמוני  לא יוכל להעלות בתשובה לתביעה טענת הגנה של ממש, כפי שנדרש כדי למנוע פרסום מראש... בהקשר זה, על בית המשפט לבחון במיוחד אם הביטוי הפוגע חורג מגדר הבעת דעה מותרת ועשוי להוות לשון הרע מבלי שתעמוד לנתבע ההגנה של הבעת דעה.
• אין לראות בפניה מוקדמת, או בפרסום הודעה באתר האינטרנט, משום תנאי מוקדם הכרחי בכל מקרה.
• חשיפת כתובת IP לא תמיד מובילה ישירות לזיהוי הגולש שפירסם את התכנים העוולתיים - ומנגד עשויה היא לפגוע בזכויותיהם ובפרטיותם של צדדים שלישיים שאינם קשורים לפרסום. מסיבה זו, בטרם יורה על חשיפה, על בית המשפט לעיין במידע שספקית האינטרנט יכולה להמציא, ולשקול את התועלת הפוטנציאלית שבהעברת המידע לתובע, לרבות היותו של התובע תובע סדרתי או טרדן מקנטר.
• כיון שמדובר בהליך המתנהל בין שני צדדים, ועניינו חשיפת מידע הנוגע לצד שלישי - יוכל בית המשפט במקרים חריגים, ליישם את ההלכות המאפשרות לצד שלישי להישמע בטרם חשיפת מידע אודותיו.
• כל עוד מתנהלת הספקית בתום לב, על התובע לשאת בהוצאותיה. ככל שיאותר הגולש המעוול וינוהל נגדו הליך עצמאי, יוכל התובע להיפרע ממנו בגין הוצאות אלה.

א 12669/09 עו"ד אופיר כהן נ' גוגל ישראל בע"מ ואח'

(החלטה, שלום ירושלים, הרשם נמרוד פלקס): בקשת הנתבעת 1 לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית. בתביעה, עתר התובע להורות לנתבעות למסור לו את פרטי פלוני או פלונים, אשר שולחים הודעות דואר-זבל (Spam) לכתובת הדוא"ל של התובע. התובע מעוניין בחשיפת הפרטים בכדי לנקוט בהליך משפטי למניעת המשלוח. נפסק - ככלל, הסמכות "הולכת" אחרי הסעד ודי בכך לכאורה כדי לקבוע שביהמ"ש אינו מוסמך לדון בתובענה, אשר הסעד המבוקש בה אינו כספי והסמכות נתונה לביהמ"ש המחוזי נוכח סמכותו השיורית. אמנם, נפסק בעבר כי ניתן לראות בתובענה לסעד כאמור כבקשת ביניים שנועדה לשרת תובענה לסעד עיקרי. ברם, לצורך כך על התובע להצביע על כך שהסעד המבוקש בתובענה העיקרית הינו בסמכות ביהמ"ש השלום. התובע לא הבהיר מהו הסעד שבדעתו לבקש מביהמ"ש כנגד אותו פלוני. התובענה הועברה לביהמ"ש המחוזי בירושלים.

ע"א 1806/09 רבקה פלח - חנות "בייבי פלוס" נ' שירותי בריאות כללית ואח'

(פסק-דין, מחוזי ת"א, השופט זאב המר): ערעור על החלטת ביהמ"ש השלום בת"א [בש"א 152863/08, בתיק א 14303/08], בה נדחתה בקשת המערערת להורות על חשיפת פרטי גולשת אנונימית, שהתבטאה בגנות המערערת והחנות שבניהולה בפורומים באתרי האינטרנט של המשיבות. נפסק - נושא חשיפת זהותם של גולשים אנונימיים טרם הוסדר בחקיקה ובפסיקה הסתמנו שלוש גישות בעניין זה. דעת ביהמ"ש כדעת השופטת פלפל בעניין מזמור הפקות, בו קבעה כי די בראיות לכאורה לביצוע עוולה כדי לאשר התערבות משפטית וחשיפת פרטי הגולש. קיים מתח מתמיד בין הזכות לשם טוב לזכות לחופש הביטוי. הפרת האיזון בין זכויות אלו, או הסטתו לכיוון חופש הביטוי האנונימי ברשת, אינו נובע מהחלטה מושכלת של המחוקק, אלא רק תוצאה של האפשרות הטכנולוגית לעשות כן. כבודו ושמו הטוב של האדם הם ערכים חברתיים יסודיים, שמעמדם והיקפם לא יכולים להיות מוכתבים ומעוצבים רק על-ידי הטכנולוגיה. השימוש בטכנולוגיה אמור להיות כפוף לערכים החברתיים. החשש מפני פגיעה בחופש הביטוי והדמוקרטיה, אם ניתן יהיה להסיר את מחסה האנונימיות, נראה מוגזם, שלא לומר חשש שווא. כלום לא ידענו חופש ביטוי מלא לפני פיתוח האינטרנט? אין מדובר בדרישה לצנזורה מוקדמת, אלא בקבלת אחריות בדיעבד על גרימת נזק לזולת. מדוע יהיה אדם אחראי לעוולה שגרם בפרסום בכל אמצעי אחר, קונבנציונאלי או אלקטרוני, אך יהיה פטור מכך אם פרסם את דבריו באינטרנט. עיקרו של הפרסום נשוא התובענה הוא אכן הבעת דעה לגיטימית של לקוח לא מרוצה, למעט משפט אחד בו גלומה האשמה מפורשת ברמאות ובנוכלות מכוונת. יש לקבל את הערעור ולמסור למערערת את הפרטים המזהים שיש בידי המשיבות.